אודות שי שמיר

זה לא היה מתוכנן, ממש לא.

לאחר כשנה שהשתתפתי בשיעורי פלדנקרייז, מצאתי ספר של ד"ר משה פלדנקרייז. וכבר אחרי 20-30 עמודים הבזיקה במוחי מחשבה בהירה וברורה:
"יש כאן הבטחה לכמה עשרות שנים!"
לא חשבתי שאעסוק בכך, הייתי בן 24, לא כל כך מוטרד מהעתיד הרחוק, אבל כנראה שקלטתי משהו מאד חשוב, ובעיקר לא נתתי לידיעה הזו לחמוק מידי.
למרות חוסר באמצעים (הייתי סטודנט שנה א' לפילוסופיה וסוציולוגיה באוניברסיטה העיברית), החלטתי להרשם לתכנית הסמכה של 4 שנים בשיטת פלדנקרייז. לא היתה לי שום כוונה לעסוק בכך. הבנתי שעליתי על משהו, על דרך שמתאימה לי, שממלאת צורך או סקרנות ופליאה שהתעוררו בקירבי.
רק בסופן של 4 שנים, בטיול הגדול להודו, הבנתי שזה הכיוון. חזרתי לארץ והתחלתי ללמד ולטפל בשיטת פלדנקרייז.
היה קשה. בלשון המעטה היה קשה…
ההכנסה היתה זעומה, השלמתי הכנסה בעבודות דחק, כמו חלוקת עיתונים בשעה 4 בבוקר, כפועל בעבודת כפיים, מה לא… אבל ידעתי שיש לי דרך.
דבקתי בה!
אחרי כ 4 שנים הגיעה שיחת טלפון מקיבוץ מעגן מיכאל. קיבלתי פניה לבוא ולטפל בחברי הקיבוץ.
לא הבנתי מאיפה זה מגיע. מאיפה זה נופל עלי.
קיבלתי חדר, מיטת פלדנקרייז חדשה ותחושה ששטיח אדום נפרש לפני. כך זה הרגיש לאורך 16 שנים במעגן מיכאל. נתתי את המיטב שבי, למדתי המון וקיבלתי יחס מעולה וכל אלו איפשרו לי לרכוש ידע ונסיון שלא יסולאו בפז.
ועל כך אני מודה מקרב לב.